ממנטו מורי

תסריט לסרט עלילתי באורך מלא

 

על הנייר, דיה (32) היא בחורה מוצלחת – יש לה דוקטורט במתמטיקה טהורה, והיא המרצה הצעירה ביותר באוניברסיטה. יש לה בעל, שמו נוה (35), שהיה נאמן עד לאחרונה. ויש לה גם ילדוּת שהיא אלופה בהדחקתה ואבא בשם נוח (72), צייר כושל שהיא לא דיברה איתו כבר עשור. מסלול החיים של דיה מעמיד אותה בפני דילמה לא פשוטה: האם להישאר בפלורנטין עם נוה, שנחוש לשקם את נישואיהם אחרי בגידתו, או לחזור לבית ילדותה בעין־כרם לאחר שנוח מתקשר אליה ומכריז שהוא חולה בסרטן סופני, שהמוות כבר מרחף מעליו ושהוא חייב לראות אותה לפני הסוף. היא בוחרת באופציה השנייה.

דיה טוענת שחשוב לה לראות את שמה בצוואה, אך הנכס היחיד שנוח מסוגל להוריש לה הוא ציוריו הכושלים. היא יודעת שאחיה הקטן תמיר (24), האדם האהוב עליה בעולם וצייר כושל גם הוא, ירצה להניח עליהם את ידיו – והיא לא מוכנה לתת לזה לקרות. וכך, דיה חוזרת אל המקום ואל האנשים שניסתה לקבור. לא כדי לתקן, אלא כדי לעשות את הדבר הנוח: להעמיד פנים ששום דבר לא נשבר מלכתחילה. הרי נוח לעולם לא יתנצל על כך שהפסיק לתפקד כאב והתחפר בסטודיו אחרי שאמה מתה במהלך הלידה של תמיר – ותמיר, שאותו גידלה מאז היתה בת שמונה, לעולם לא יכיר בכך שגזל ממנה את ילדותה.

שניהם מנסים לזכות בחיבת אביהם. דיה עושה זאת דרך שיחות אינטלקטואליות על הקשר בין מתמטיקה לאמנות ותזכורות קטנות לכך שהיא היחידה שהכירה את אמם. תמיר בוחר להחניף לנוח על כשרון הציור שלו, ומזכיר לו כי דיה נטשה את שניהם ברגע שיכלה. אף אחד מהאחים לא לגמרי מבין למה רעהו נאבק כדי להשיג ציורים חסרי ערך, ואיש מהם לא מנדב את המידע. במקום לחפור בפצעים ישנים, כל מאמציהם מושקעים בנוח, שבאמצעות שקריו מוביל אותם יד ביד במורד המדרון המוסרי.

"ממנטו מורי" עוסק בירושה הרגשית שכולנו יורשים מהורינו, לטוב ולרע, ובאפשרות לסלוח על מעשים בלתי נסלחים, בעיקר בקשר בין אחים.