יש שיקראו לזה הכחשה

תסריט לסרט עלילתי באורך מלא, דרמה

 

2021, חודש לאחר המבצע הצבאי בלבנון. תום (20) מתקשה לשחרר מאהובה, עמית (21), שנהרג בקרב לאחר שיצא מהטנק כדי להציל פצועים. כולם מסביב ממשיכים הלאה, ורק היא חרדה מפני החיים בלעדיו. כאשר דרורי (21), חברו הטוב ביותר ומפקדו בלבנון, מתפרץ לטקס יום הזיכרון וטוען שעמית לא מת כגיבור ושיש לו דם על הידיים, תום מחליטה להגן על כבודו של בן זוגה המת. היא יוצאת למסע בשיזפון – הבסיס שבו היא משרתת, איפה שהיא ועמית הכירו – כדי לעצור את מסע ההכפשות של דרורי. באותו זמן חוזר לשיזפון איתי (25), אחיו הגדול של עמית ומ"פ מוערך בחיל, לתפקיד אחרון. בין תום לאיתי שורר מתח, מעין תחרות שקטה: למי עמית יותר שייך.

העולם שתום היתה רגילה אליו מתחיל להתערער. היא מגלה שיממה לפני מותו, עמית היה אחראי לירי דו"צ שבו נהרגו לוחמי גבעתי. תום מסרבת להאמין, אך ככל שהיא מתעמקת בפרטים היא מגלה שכנראה לא באמת הכירה את אהבת חייה.

במקביל, היא ואיתי מתחילים להתקרב. הקשר ביניהם קרוב אך מסוכן. תום מבינה שאיתי הוא כל מה שעמית לא היה עבורה – יציב, ישיר, חזק. ככל שהקשר שלהם מעמיק ותום מגלה עוד פרטים על היממה האחרונה של עמית, לצופים מתברר שתום אינה באמת בת זוג כאובה שמנסה לגלות מה קרה – היא חלק בלתי נפרד ממה שקרה. היא לא רק מחפשת את הסיפור, יש לה חלק ענק בסיפור. החיפוש שלה אחר צדק נובע מתחושת אשמה עמוקה, והרדיפה אחר ה"אמת" – מה קרה לעמית – תחשוף אמת כואבת יותר, כזו שהיא מעדיפה לא לדעת.

"יש שיקראו לזה הכחשה" מספר על התהליך שנקרא להמשיך הלאה, אם בכלל יש דבר כזה. הוא ממחיש כיצד בני אדם יעשו הכל כדי להישאר במקום הנוח שנקרא הכחשה כדי לא לחוש אשמה. הסרט עוסק באמת ובאמת שמתחתיה – האמת הכואבת. האם אנחנו באמת רוצים לגלות מהי, ועד כמה אנחנו נמנעים ממנה כדי שלא תהרוס לנו את העולם שבנינו לעצמנו בראש? זהו סרט שעובר על חמשת שלבי האבל של מודל קובלר־רוס – אבל לא בהכרח לפי הסדר אלא בכאוס, באנושיות.